כל רכיב בשעון שעליו אתם קוראים את זה הומצא על ידי מישהו, איפשהו, מסיבה שבדרך כלל לא הייתה קשורה למה שהוא הפך להיות.
קהיר נתנה לנו את היממה. אסטרונומים מצריים חילקו את השמיים ל-36 קבוצות כוכבים - דקאנים - והשתמשו בהן כשעון לילה: שתים עשרה מהן נראו במהלך לילה שלם, ולכן הלילה קיבל שתים עשרה שעות והיום קיבל שתים עשרה בהתאם. מכאן מגיעה היממה בת 24 השעות, והיא מעולם לא שונתה. אותה מערכת הולידה שנה אזרחית בת 365 ימים, שמצרים נמנעה מלהוסיף לה יום מעובר, ולכן לוח השנה שלה נדד לאחור דרך העונות ונזקק לכ-1,460 שנה כדי להתיישר מחדש עם זריחת סיריוס.
אתונה מחזיקה במכונה. מנגנון אנטיקיתרה, שנמשה מספינה טרופה ב-1901 וזוהה כמכשיר בעל גלגלי שיניים ב-1902, נבנה בסביבות 150–100 לפני הספירה. הוא חזה ליקויי מאורות, עקב אחר התנועה הלא סדירה של הירח, הראה את כוכבי הלכת וספר לאחור את המחזור האולימפי. שום דבר במורכבות דומה לא הופיע במשך 1,400 שנה.
רומא נתנה לנו את לוח השנה. בשנת 1582 גרגוריוס ה-13 מחק עשרה ימים, וחשוב מכך, תיקן את חוק השנה המעוברת: מתחלק בארבע, למעט מאות שנים, אלא אם כן מתחלק בארבע מאות. הכלל הזה פועל בשקט בתוך כל מכשיר על פני כדור הארץ.
שיקגו נתנה לנו את אזור הזמן. עד 18 בנובמבר 1883 פעלה צפון אמריקה לפי כשלוש מאות זמני שמש מקומיים. חברות הרכבת פשוט כפו על היבשת חמישה אזורים (ארבעה בארצות הברית) בלי לשאול אף ממשלה. השעונים של שיקגו הוחזרו לאחור בתשע דקות ושלושים ושתיים שניות, ובאותו יום היו בעיר צהריים פעמיים.
לונדון נתנה לנו את האפס. ב-1884 הצביעו נציגים של עשרים וחמש מדינות שקו האורך אפס יעבור דרך מעגל המעבר של איירי (Airy Transit Circle) בגריניץ'. כל אזור זמן על פני כדור הארץ נמדד מהקו הזה - שכפי שגילה ה-GPS מאוחר יותר, נמצא כ-102 מטרים מהמקום שבו עובר בפועל מרידיאן הייחוס המודרני.
פריז נתנה לנו את המטר, כשמדדה קשת של מרידיאן מדנקרק עד ברצלונה בעיצומן של מהפכה ומלחמה. אחר כך השאירה את המילה "גריניץ'" מחוץ לחוק השעה שלה לגמרי: מ-1911 השעה החוקית הייתה "הזמן הממוצע של פריז, מאוחר ב-9 דקות ו-21 שניות", עד שב-1978 החליף UTC את הנוסח.
ולינגטון נתנה לנו את שעון הקיץ, בדמות הרצאה שהוצגה בפני האגודה הפילוסופית של ולינגטון ב-1895 על ידי אנטומולוג שרצה יותר אור בערב כדי לאסוף עשים. צחקו עליו.
ברלין העניקה לנו את שעון הקיץ בצורה שבה הוא יושם בפועל: צו שניתן ב-6 באפריל 1916 ונכנס לתוקף ב-30 באפריל, כדי לחסוך בפחם בזמן מלחמה. בתוך חודשיים העתיקה אותו רוב אירופה, ובהן בריטניה, צרפת ופורטוגל, שכולן נלחמו בגרמניה.
קופנהגן נתנה לנו את השעון השאפתני ביותר שתוכנן אי פעם בידי אדם אחד - Verdensur (שעון העולם) של ינס אולסן: שנים עשר מנגנונים, 15,448 חלקים, נמתח ביד מדי שבוע, ובו גלגל שיניים שמשלים סיבוב אחד כל 25,753 שנה.
ציריך נתנה לנו את הממושמע ביותר: שעון תחנה שמחוג השניות שלו שגוי בכוונה במשך 58.5 שניות מכל 60, מגיע מוקדם ומחכה, כדי שיהיה מדויק בדיוק ברגע היחיד שחשוב.