קהיר

הידעת?

מצרים המציאה את יום 24 השעות, ואז הניחה ללוח השנה שלו לשוטט במשך 1,460 שנה

מצרים מחלקת בערך 250 עד 270 מיליון כיכרות לחם מסובסד מדי יום.

הזכאות היא חמש כיכרות לאדם ליום, הנמשכות בכרטיס חכם ממשלתי, והיא מגיעה לכשני שליש מהאוכלוסייה - איפשהו בין 66 ל-70 מיליון איש.

הלחם הוא עיש בלדי, והמילה חשובה. ברוב המדינות דוברות ערבית לחם הוא חובז. בערבית מצרית זה _aish_ — שפירושו "חיים".

הכלכלה יוצאת דופן. מ-1989 ועד יוני 2024 המחיר של כיכר מסובסדת התקיים ב-חמש פיסטרים - כעשירית מסנט אמריקאי. שלושים וחמש שנים ללא התאמה, דרך פיחות, מלחמות וזעזועי תבואה עולמיים. כשהיא עלה לבסוף, היא הגיעה לעשרים פיאסטרים, ועדיין השאירה את המוטבים משלמים בערך 16% ממה שעלות הכיכר לייצור; המדינה מכסה את שאר 84%.

תוכנית הלחם לבדה צורכת כ-8.5 מיליון טונות של חיטה בשנה - כ-3.5 מיליון גדלים בבית ו-5.5 מיליון מיובאים, וזה חלק גדול מהסיבה שמצרים היא לרוב יבואנית החיטה הגדולה בעולם. תקציב 2024/25 הקצה לו בערך 125 מיליארד EGP.

המצרים אוכלים כ-180 ק"ג קמח לאדם בשנה. נתון ההשוואה שהציע ראש רשות התבואה הממלכתית למדינות אחרות עמד על 80 לכל היותר.

זה מעולם לא היה רק על אוכל. בינואר 1977 ניסיון לקצץ בסבסוד הוליד יומיים של מחאה ארצית והתהפך. ב-2011 הדרישה הייתה ללחם, חופש וצדק חברתי, בסדר הזה.

השעון: שהוא צורה מוכרת לעיר הזו.

קהיר נתנה לעולם את היום של 24 שעות, וחילקה את הלילה בצמיחת שלושים ושש קבוצות כוכבים. הוא גם הפיק לוח שנה אזרחי של 365 ימים ללא יום מעובר כלל - ולאחר מכן סירב להוסיף אחד. כאשר תלמי השלישי הציע תיקון בשנת 238 לפנה"ס, הכוהנים סירבו לכך.

אז לוח השנה המצרי נסחף לאחור לאורך עונות השנה, רבע יום בכל שנה, ולקח 1,460 שנה לחזור למקום שבו הוא התחיל. מצרים ידעה, והניחה.

מספר קבוע, המוחזק במשך דורות, כשהסחף נספג בכל הסובב אותו. קהיר עושה את זה כבר הרבה מאוד זמן.

תסתכל על שעון. הסיבה שיש לו 24 שעות במקום 18, או 36 או 10, היא החלטה שהתקבלה על הנילוס לפני כמה אלפי שנים.

אסטרונומים מצריים חילקו את השמים ל36 קבוצות כוכבים, שלימים כינו היוונים דקנים. כל דקן עלה כעשרה ימים לאחר האחרון. כמרים השתמשו בהם כשעון לילה: על ידי צפייה באיזה דקן מטפס אל האופק, ניתן היה לדעת מה השעה. שנים עשר דקאנים נראו על פני לילה שלם - כך שהלילה קיבל שתים עשרה שעות. היום הגיעו שתים עשרה להתאים. מכאן מגיע היום של 24 שעות, ומאז הוא מעולם לא תוקן.

אותה מערכת הפיקה את לוח השנה. לשנה האזרחית המצרית היו 365 ימים: שלוש עונות - הצפה, הופעה, קציר - של ארבעה חודשים של שלושים יום כל אחת, מה שנותן 360, בתוספת חמישה ימים נוספים תפורים על הקצה ומוקדשים לימי ההולדת של חמישה אלים. כל חודש פרץ לשלושה דקאנים בני עשרה ימים. תחת הממלכה החדשה, רישומי המקדש מראים כי היומיים האחרונים של כל דקאן היו ימי מנוחה עבור בעלי מלאכה מלכותיים, שזה קרוב לסוף שבוע בערך כמו תקופת הברונזה.

שעות מצרים היו במקור זמניות - שתים עשרה שעות היום היו ארוכות יותר בקיץ וקצרות יותר בחורף, כי הן היו צריכות לחלק את אור היום שהיה בפועל. שעות באורך קבוע הגיעו מאוחר יותר.

השעון: הנה הפגם, והוא מפואר.

בשנה האזרחית המצרית לא היה יום מעובר. לא אחת, אף פעם. אז זה היה חסר בערך רבע יום משנת השמש האמיתית, מדי שנה, ללא תיקון.

התוצאה היא שלוח השנה גלש לאחור לאורך העונות ברציפות. יום השנה החדשה וההתעוררות ההליאלית של סיריוס - האירוע שהשנה נבנתה סביבו במקור - מתיישבים מחדש רק פעם אחת בכל 1,460 שנה. חג הקציר יכול להגיע באמצע המבול, ובסופו של דבר הגיע.

בשנת 238 לפני הספירה, תלמי השלישי הציע רשמית להוסיף יום שישי לחודש הבין-קלוריות כל שנה רביעית. הכוהנים דחו זאת.

אז מצרים המציאה את המסגרת שעליה פועל כוכב הלכת כולו, ואז סירבה, במשך מאות שנים, את התיקון היחיד שהיה משאיר אותו מצביע על השמש.

אור יום שנתי