הידעת?
צרפת מדדה את כדור הארץ, ואז סירבה לומר "גריניץ'" במשך 67 שנים
94% מהפריזאים גרים במרחק של חמש דקות הליכה מאחת מ-1,180 המאפיות (boulangeries) של העיר.
ברחבי צרפת יש כ-35,000 מאפיות, המשרתות כ-12 מיליון לקוחות ביום. ה-Observatoire du Pain - כן, בצרפת יש מצפה לחם, וזו העובדה הכי פחות מפתיעה בפסקה - מעריך כי 320 באגטים נצרכים בכל שנייה.
עשו את החשבון, והמספרים מתווכחים מעט זה עם זה. איגודי האופים מעריכים את הייצור השנתי ב-שישה מיליארד באגטים; ספירות אחרות אומרות עשרה מיליארד. שישה מיליארד מתחלקים לקרוב ל-190 בשנייה על פני השנה כולה; הנתון המפורסם של 320 תואם את הספירה הגבוהה יותר, עשרה מיליארד. כך או כך, זה איפשהו בין שישה עשר לעשרים ושבעה מיליון באגטים שיוצאים מדי יום מתנורים צרפתיים.
הצריכה יורדת, וכך כבר מאה שנה. הצרפתי הממוצע אוכל כיום בסביבות 105 גרם לחם ביום, ירידה מ-114 בשנת 2015. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה זה היה 900 גרם. לפני המהפכה זה היה קרוב יותר לקילו, וזה לא היה תוספת - זו הייתה הארוחה.
גם הענף מצטמצם. משרד התרבות ציין, כשהגיש את מועמדות הבאגט לרשימת אונסק"ו, שבצרפת היו 55,000 מאפיות אומן בשנת 1970 - אחת לכל 900 איש בערך - ו-35,000 כיום, אחת לכל 2,000. הבאגט נרשם כמורשת תרבותית בלתי מוחשית בשנת 2022.
השעון: והנה החלק הצרפתי מאוד.
הבאגט מוגדר בחוק. חוק 1920 קבע את משקלו המינימלי על 80 גרם ואורכו המרבי על 40 סנטימטרים. המילה בולנג'רי מוגנת על ידי קוד הצרכנות: כדי להשתמש בה, יש להכין ולאפות את הלחם במקום, ואסור להקפיא אותו בשום שלב.
צרפת מחוקקת יחידות. המטר, השנייה וכיכר הלחם.
בשנת 1791 החליטה האסיפה הלאומית הצרפתית שהעולם זקוק ליחידת אורך שאינה שייכת לאף אחד במיוחד. לא רגל של מלך. משהו שנגזר מכדור הארץ עצמו.
אז בין השנים 1792 ו-1799, מודדים צרפתים מדדו בשיטת המשולשים קשת של קו האורך העובר דרך פריז, מדנקרק לברצלונה, דרך מהפכה ומלחמה, כדי להגדיר את המטר כשבריר מהמרחק מהקוטב לקו המשווה.
צרפת מדדה את כוכב הלכת כדי להמציא סרגל. זו רמת המחויבות שאנו עוסקים בה.
קו האורך של פריז היה קו האורך האפס של צרפת מאז 1667, כפי שקבעה האקדמיה למדעים, והוא עבר דרך מצפה הכוכבים של פריז. המפות, הניווט והזמן של צרפת נמדדו כולם ממנו.
ואז בשנת 1884, עשרים ושש מדינות נפגשו בוושינגטון והצביעו על הפיכת גריניץ' למרידיאן הראשי של העולם. בערך 72% מתפוסת הספנות בעולם כבר השתמשו בו. ההצבעה הייתה, למעשה, עניין פורמלי.
צרפת לא אימצה אותו. לא במשך עשרים ושבע שנים.
ב-9 במרץ 1911, צרפת סוף סוף התאימה את הזמן החוקי שלה לגריניץ'. החוק הגדיר את הזמן הצרפתי כ-"הזמן הממוצע של פריז, מאוחר בתשע דקות ועשרים ואחת שניות."
זהו זמן גריניץ' הממוצע. בדיוק, עד לשנייה - תשע דקות ועשרים ואחת שניות הן בדיוק הפרש קווי האורך בין שני המצפים. החקיקה פשוט מצאה דרך לומר GMT מבלי לומר גריניץ'.
הניסוח נשאר בחוק הצרפתי עד 1978.
שישים ושבע שנים של זמן אזרחי לאומי שהוגדר כזמן בפריז, אבל איטי יותר. בינתיים מגדל אייפל שידר אותות זמן פעמיים ביום מאז 1910, ב-40 קילוואט, לספינות ומושבות ברחבי העולם - ומ-1911 את הזמן החוקי של צרפת, שהיה שעון גריניץ', שאיש בספר החוקים הצרפתי לא היה מוכן לקרוא בשמו.
מקורות והפניות
- TravelGumbo (94% מהפריזאים נמצאים בטווח של חמש דקות מ-1,180 מאפיות)
- The Local France ו-Observatoire du Pain (35,000 מאפיות, 12 מיליון לקוחות ביום; 320 באגטים לשנייה; 105 גרם ליום, 114 גרם ב-2015)
- מגזין Smithsonian והפדרציה של האופים הצרפתיים (שישה מיליארד באגטים בשנה)
- Google Arts & Culture ו-Planetoscope (הנתון של 10 מיליארד; לאחר המלחמה 900 גרם)
- Gulf News / AFP (משרד התרבות: 55,000 מאפיות אומן ב-1970, 35,000 כיום; חוק 1920, 80 גרם ו-40 סנטימטרים)
- Tasting Table (רישום אונסק"ו 2022)
- Google Arts & Culture (סעיף L. 122-17 בקוד הצרכנות, חובת אפייה במקום)
- דווה סובל, *Longitude* (נוסח 1911)
- Coordinately, *Why Greenwich Is the Prime Meridian* (נשאר בתוקף עד 1978)
- Légifrance, *Loi du 9 mars 1911* (החוק משנת 1911); NIST, *Radio Controlled Clocks* (אותות הזמן של מגדל אייפל פעמיים ביום מ-1910, ~150 קילו-הרץ, ~40 קילוואט); Royal Observatory Greenwich, *The adoption of a Prime Meridian and the International Meridian Conference of 1884* (72% מתפוסת הספנות); Wikipedia, *History of the metre* (ההחלטה של 1791; מדידת המרידיאן 1792–1799)