חצות אינה תשובה מובנת מאליה. היא בחירה, ובמשך רוב ההיסטוריה האנושית היא לא הייתה הבחירה הנפוצה ביותר.
יממה צריכה להתחיל איפשהו, ויש בעצם רק שלושה מועמדים: כשהשמש זורחת, כשהיא שוקעת, או בנקודה שרירותית כלשהי בחושך, כשאף אחד לא מסתכל. כל אחד מהשלושה היה תקן לאומי רשמי, ושניים מהם עדיין.
קהיר — שם הומצאה היממה בת עשרים וארבע השעות.
אסטרונומים מצריים חילקו את השמיים ל-36 קבוצות כוכבים שנקראו דקאנים, והשתמשו בהן כשעון לילה. שתים עשרה מהן נראו במהלך לילה שלם, ולכן הלילה קיבל שתים עשרה שעות - והיום קיבל שתים עשרה בהתאם.
מכאן מגיעה היממה בת 24 השעות, והיא מעולם לא שונתה. אותה מערכת הולידה לוח שנה אזרחי בן 365 ימים בלי שום יום מעובר; כשתלמי השלישי הציע להוסיף אחד ב-238 לפנה"ס, הרפורמה לא נקלטה. לוח השנה המשיך לנדוד לאחור דרך העונות במשך כ-1,460 שנה עד שהתיישר שוב עם זריחת סיריוס.
→ קהיר
איסטנבול — שם היום התחיל בשקיעה, עד 1926.
בשיטת האלאטורקה העות'מאנית, השעה שתים עשרה הייתה הרגע שבו השמש שקעה. כלומר, הרגע הזה זז מדי יום, וכל שעון במדינה היה צריך תיקון כל כמה ימים, כל השנה, בלי סוף.
אי אפשר היה לרכז את המלאכה הזאת. היא דרשה מוואקיתחאנות - חדרי מדידת זמן הצמודים למסגדים - שבהם עבדו מומחים שחישבו וכיוונו ללא הפסקה, כדי שהעיר תישאר פחות או יותר מתואמת עם עצמה.
חוק 697, שהתקבל באנקרה ב-26 בדצמבר 1925, ביטל אותה החל מ-1 בינואר 1926. המוואקיתחאנות נסגרו רשמית רק ב-1952.
ניירובי — שם היום עדיין מתחיל בזריחה.
השעון הסווהילי סופר מהשחר. שבע בבוקר לפי החשבון הבינלאומי היא saa moja - השעה הראשונה. ההפרש הוא שש שעות בדיוק, והיום והלילה הם שני מחזורים נפרדים של שתים עשרה שעות.
הוא נמצא בשימוש יומיומי בקניה, בטנזניה ובאוגנדה. דוברי כמה שפות במזרח אפריקה עוברים משיטה לשיטה לפי השפה שבה הם מדברים.
זה עובד כי ניירובי שוכנת ב-1.3° דרום, שם שעת הזריחה כמעט לא משתנה לאורך השנה.
→ ניירובי
אדיס אבבה — אותו עיקרון, ועוד שנה אחרת.
גם אתיופיה מתחילה את היום בשחר: שש בבוקר לפי השעון הבינלאומי היא השעה שתים עשרה באתיופיה. לצד זה היא משתמשת בלוח שנה של שלושה עשר חודשים - שנים עשר בני שלושים יום ועוד חודש שלושה עשר קצר בשם פאגומה - שמפגר כיום בשבע עד שמונה שנים אחרי הלוח הגרגוריאני.
המבנה של לוח השנה הזה הוא הלוח האזרחי של מצרים העתיקה, שעבר בירושה דרך הכנסייה הקופטית. המסגרת שמצרים בנתה לפני חמשת אלפים שנה עדיין פועלת כאן.
פראג — השעון שמסרב לבחור.
האורלוי פועל על קיר בית העירייה העתיק של פראג מאז 1410. הוא מציג בו-זמנית:
- הזמן הבוהמי העתיק, שבו היום מתחיל בשקיעה - אותו עיקרון כמו באיסטנבול העות'מאנית
- הזמן הבבלי, שבו היום מתחיל בזריחה ושעות האור מחולקות לשתים עשרה בלי קשר לאורכן - התחלה בזריחה כמו בניירובי ובאדיס אבבה, אף שהשעות שם קבועות באורכן
- שעון מרכז אירופה - שעות קבועות, נספרות מחצות
- זמן כוכבי - נמדד ביחס לכוכבים ולא ביחס לשמש
לוח שעון אחד. ארבע תשובות לשאלה מתי מתחיל היום. כולן פועלות בבת אחת. כולן נכונות.
בכל מקום אחר בסדרה הזאת, עיר התלבטה בין השיטות ובחרה אחת. פראג בנתה מכונה שמציגה את כולן והשאירה את ההחלטה למי שמסתכל.
→ פראג