לונדון

הידעת?

במשך 104 שנים, משפחה אחת מכרה ללונדון את הזמן

כדי לנהוג במונית שחורה בלונדון יש לעבור בחינה בשם הידע, והיא פועלת מאז 1865.

כדי לעבור אותו עליך לשנן כל רחוב ברדיוס של שישה מייל מצ'רינג קרוס. זה בערך 25,000 רחובות. עליך גם ללמוד את המיקומים של כ-20,000 ציוני דרך - מוזיאונים, שגרירויות, תיאטראות, מועדונים, תחנות משטרה - ו-320 מסלולים קבועים, שהוכרזו על ידי Transport for London במסמך המכונה הספר הכחול.

המועמדים נוסעים ברחבי העיר על טוסטוסים עם לוח כתיבה קשור לכידון, עד חמש עשרה שעות ביום, תוך שהם אומרים בקול רם את שמות הרחובות. זה לוקח את רובם שלוש עד ארבע שנים. הכי מהר שמישהו עשה את זה הוא שמונה עשר חודשים. בערך חצי אף פעם לא מסיימים.

הבחינות נקראות מראות. בוחן שם שתי נקודות באקראי והמועמד מדקלם את המסלול הקצר ביותר ביניהן. המפה היחידה המותרת היא זו שבראשם.

וזה משנה את הראש. במחקר שנערך באוניברסיטת קולג' בלונדון, שמונים מתאמנים עברו סריקת מוח לפני שהתחילו, לצד קבוצת ביקורת מותאמת. לא היה הבדל מלכתחילה. ארבע שנים מאוחר יותר, החניכים שהכשירו הראו עלייה ניתנת למדידה בחומר האפור בהיפוקמפוס האחורי - האזור הקשור לזיכרון מרחבי. אלה שהתאמנו ונכשלו לא הראו דבר. גם הפקדים לא. כשהמוניות פורשות, זה מתכווץ בחזרה.

השעון: שזו הפעם השנייה שלונדון פותרת בעיה בכך שהיא מכניסה את התשובה לאדם ושהוא מסתובב איתה.

במשך 104 שנים, מ-1836 עד 1940, מכרה משפחת בלוויל את הזמן הנכון בלונדון. הם החזיקו שעון כיס אחד - כרונומטר בשם ארנולד - לקחו אותו לגריניץ' מדי שבוע כדי לכוון אותו לשעון המצפה, ואז הלכו במסלול ברחבי העיר ואפשרו למנויים לקרוא אותו.

רות בלוויל עדיין עשתה את זה בשנות ה-30, ברגל, עם שעון, בעיר שיש בה רדיו.

לונדון בנתה את המרידיאן הראשי, ולאחר מכן שכרה אנשים שיישאו אותו ביד. זה עדיין עושה את אותו הדבר עם המפה.

בשנת 1836 לאסטרונום רויאל בגריניץ' הייתה בעיה: יצרני שעונים המשיכו לדפוק על דלת המצפה כדי לשאול מה השעה. אז הוא הקים שירות מנויים והפקיד עוזר, ג'ון הנרי בלוויל, אחראי עליו.

בלוויל קיבל כרונומטר כיס מתוצרת ג'ון ארנולד בשנות ה-90. כולם קראו לזה ארנולד. פעם בשבוע הוא בדק את ארנולד מול השעון הראשי של מצפה הכוכבים - מדויק ל-עשירית השנייה - ואז הלך בו ברחבי לונדון לכ-200 מנויים, שקבעו את השעונים שלהם על ידי התבוננות בו.

הוא נפטר בשנת 1856. לאלמנתו מריה סירבו לקבל פנסיה, אז היא לחצה במקום זאת על התפקיד, והעבירה את הזמן סביב לונדון בעצמה עד שפרשה ב-1892, בת 81. בתה רות השתלטה לאחר מכן, בת 38, ונשאה את ארנולד דרך רציפי לונדון, קלרקנוול, הווסט אנד ובייקרייט לשנים נוספות.

רות פרשה ב-1940, בת 86. העסק התנהל 104 שנים על שעון כיס אחד.

החלק הכי טוב: חברה מתחרה, חברת Standard Time, חילקה זמן באמצעות טלגרף חשמלי וניהלה קמפיין באולמות הרצאות ובעיתונים כדי להכפיש את האישה עם התיק. הם לא הוציאו אותה מהעסק. ארנולד נמצא כעת במוזיאון המדע.

השעון: בשנת 1884, עשרים ושש מדינות הסכימו שקו אורך אפס יעבור דרך מעגל המעבר האוורירי בגריניץ'. כל אזור זמן על פני כדור הארץ - כולל זה שבו אתה קורא את זה - נמדד מהקו הזה.

וזה מצחיק, כי הקו נמצא במקום הלא נכון.

רצועת הפליז המפורסמת שתיירים מסתובבים בה לצילומים יושבת כ-102 מטרים מערבית למקום שבו ה-GPS אומר שאפס הוא. זו לא טעות שמישהו עשה. איירי יישר את הטלסקופ שלו ב-1850 באמצעות אגן כספית, שמתיישר עם כוח הכבידה המקומי - וכוח הכבידה המקומי בגריניץ' אינו מצביע בדיוק על ציר כדור הארץ. שתי השורות נכונות. הם פשוט עונים על שאלות שונות.

הקו המצולם ביותר בעולם נמצא במרחק של 102 מטרים, וממילא כוכב הלכת כולו מכוון את השעון שלו.

אור יום שנתי