איסטנבול

הידעת?

איסטנבול איפס פעם אחת את השעונים שלה כל כמה ימים. עכשיו זה אף פעם לא מאפס אותם בכלל.

ההערכה של עיריית המטרופולין של איסטנבול מעמידה את מספר חתולי הרחוב בעיר בסביבות 125,000. הוסף חתולי בית והנתון יעמוד על בערך 200,000. לצדם מוערכים כ-130,000 כלבי רחוב.

אף אחד לא יודע את המספר האמיתי, וכך אומרים בעירייה. ספירת אוכלוסיית בעלי חיים מסתובבת חופשית היא באמת קשה; שיטות שונות מייצרות סכומים שונים בתכלית, והנתונים מתיישנים תוך כמה שנים.

אבל הנה החלק ששווה לעשות עליו את החשבון.

העירייה מחלקת טון מזון יבש ליום, על פני 199 נקודות האכלה ייעודיות ברחבי העיר.

טון אחד נשמע עצום. חלקו אותו באוכלוסיית חיות הרחוב המשוערת - קראו לזה 255,000 חתולים וכלבים - וזה מגיע לכ-ארבעה גרם כל יום ליום. חתול אוכל משהו כמו שישים.

אז ממשלת העיר מספקת, לכל היותר, כמה אחוזים ממה שחיות הרחוב של איסטנבול אוכלות בפועל. שאר התשעים אחוזים מגיעים מיחידים: חנוונים שמוציאים קערות, תושבים עם שקית אוכל ליד הדלת, מטבחי מסעדות ובתי חתולים קטנים מעץ שמופיעים על המדרכות מבלי שאף אחד מארגן זאת.

לחתולים יש שמות. לחלקם יש אנדרטאות. טומבילי, שצולם שוכב על מרפק אחד על מדרכה של Kadıköy, התפרסם בעולם והונצח בפסל ברונזה לאחר מותו. גלי גרה באיה סופיה וביקרו בה תיירים שהגיעו לראות את הבניין.

השעון: שזו דרך שימושית להגיע לאופן שבו העיר הזו נהגה לשמור על הזמן.

תחת שיטת אלטורקה העות'מאנית, היום התחיל עם השקיעה. השעה שתים עשרה הייתה הרגע שבו השמש שקעה - מה שאומר שהרגע זז בכל יום, וכל שעון בעיר היה צריך להיות מתוקן כל כמה ימים, כל השנה, לנצח.

לא ניתן היה לרכז את העבודה הזו. זה הצריך את muvakkithanes - חדרי מדידת זמן צמודים למסגדים - ואת muvakkits שאיישו אותם, חישוב והתאמה מתמשכת כך שהעיר נשארה בערך בהסכמה עם עצמה.

איסטנבול תמיד רצה על תיקונים קטנים קבועים שנעשו על ידי הרבה ידיים נפרדות. הוא האכיל את השעונים שלו כך במשך מאות שנים, והוא עדיין מאכיל את החתולים שלו כך.

במשך רוב ההיסטוריה העות'מאנית, איסטנבול רצה בזמן גורובי - שעות שנספרו מהשקיעה. השעה שתים עשרה לא הייתה צהריים או חצות. השעה שתים עשרה הייתה הרגע שבו השמש שקעה.

תחשוב על מה זה אומר מבחינה מכנית. שקיעה נעה. זה זז כל יום. אז שעון שהוגדר לזמן עות'מאני היה שגוי תוך ימים והיה צריך לכוון אותו ברציפות, כל השנה, לנצח. המערכת נודעה מאוחר יותר בשם alaturka saat, כדי להבדיל אותה ממערכת alafranga האירופית.

זה דרש אנשי מקצוע. למסגדים הגדולים צורפו muvakkithanes - חדרי מדידת זמן - מאוישים על ידי muvakkit, מומחה שהוכשר באסטרונומיה ומתמטיקה. תפקידו היה לחשב את חמשת זמני התפילה היומיים באמצעות אסטרולבים, רביעיות, שעוני שמש ושעוני מים, ואחר כך שעונים מכניים. הראשון והמפורסם ביותר, Ali Kuşçu, מונה למסגד הפתיח muvakkithane בשנת 1470.

במשך תקופה ארוכה של המאה התשע-עשרה, איסטנבול פשוט פעלה על שתי המערכות בו-זמנית. שעוני ארמון עות'מאניים נבנו עם שני חוגים - אלטורקה ואלאפרנגה - על אותו פנים, מכיוון שהאימפריה באמת הייתה צריכה לדעת את שני המספרים.

משרדי ממשלה עברו לזמן אירופה בסביבות 1912. חוק מס. 697, מתאריך 26 בדצמבר 1925, ביטל את זמן האלטורקה מ-1 בינואר 1926. המובאקיתנים עצמם לא נסגרו רשמית עד 1952, יותר מרבע מאה לאחר שהמערכת שהם שירתו הופכת לבלתי חוקית.

השעון: עכשיו תראו איפה איסטנבול הגיעה.

בשנת 2016 טורקיה ביטלה את שעון הקיץ וקבעה את המדינה לצמיתות ב-UTC+3. השעונים אף פעם לא מכוונים. לא עונתית, אף פעם לא.

איסטנבול יושבת ב-29° מזרח. UTC+3 נבנה עבור המרידיאן ה-45. מה שאומר שאיסטנבול פועלת כעת בערך 64 דקות לפני השמש שלה - לצמיתות, לפי התכנון. בסוף דצמבר, הזריחה לא מגיעה עד בסביבות 8:30 בבוקר. 15 מיליון אנשים מתחילים את ימי החורף שלהם בחושך, בכוונה.

אז זו עיר שהעסיקה פעם אסטרונומים של מסגדים כדי לשמור על השעונים שלה בשיחה רציפה עם השמיים האמיתיים, וכעת פועלת על מספר קבוע שלא מתייעצים עליו בשמים בכלל.

שתי ההחלטות היו מכוונות. שניהם נועדו להיות מודרניים. הם הפכים בדיוק.

אור יום שנתי